גמגום

מהו גמגום?

גמגום הוא הפרעה בשטף הדיבור, המתבטאת בחזרות ו/או הארכות של חלקי מילים או מילים שלמות. לעיתים מאופיין גם ע"י לחיצות, עצירות או הפסקות בדיבור. בזמן הגמגום יש עלייה במתח השרירי באזור המיתרים, הפה ואיברי הנשימה. ניסיונות להיחלץ מן הגמגום באים לביטוי בתנועות לוואי במצמוצי עיניים, תנועות ראש ותנועות גוף. מבחינה סטטיסטית, יש יותר בנים מגמגמים מבנות. הגמגום מתחיל לרוב בילדות, למעלה מ- 80% מהמגמגמים בילדותם יפסיקו לגמגם בגיל ההתבגרות או בבגרות מאוחרת יותר.

 

חוסר שטף התפתחותי

בגילאי 1-3 שנים, ילדים מפתחים את היכולת השפתית שלהם לכלל דיבור. מתחילים במילים, מצרפים למבעים קצרים, מבעים ארוכים יותר, עד יכולת לספר סיפורים ולתאר ארועים פנימיים וחיצוניים מורכבים. כדי להגיע לדיבור מלא, מובן ושוטף, הילד נדרש לשלוט באוצר מילים, להיות מסוגל לדלות מן הזיכרון את המילה המתאימה בהקשר המתאים, לשלוט ביכולת להניע את אברי הדיבור ליצירת צלילים והגיים ברורים, לשלוט בחוקי התחביר כדי לצרף מילים למשפטים תקינים, להוסיף את האינטונציה המתאימה, כך שתבטא את עולמו הרגשי, לארגן את המחשבות והתחושות לכלל דיבור כך כל המערכות יהיו בתזמון וסנכרון מתאים.

זהו תהליך מורכב הנעשה בשלבים ובגלל מורכבותו, הוא יכול להיות מלווה בחוסר שטף טבעי שאינו מדאיג. כשילד רוצה להעביר מסר מורכב וארוך, או רגש עוצמתי במיוחד, דרך מערכת שעדיין לא הגיעה לבשלות מלאה, הוא מתחיל לחזור על מילים או הברות בתחילת מילה או משפט:"אימא, אימא, אימא..." "אני, אני, אני , אני...." "א..א..א..א..אבא תראה שם". אלו חזרות טבעיות ותקינות המלוות את תהליך פיתוח השפה לכלל דיבור. החזרות בד"כ מופקות בקלות וללא תסכול מצד הילד.

 

חוסר שטף והמעבר לגמגום

שאלת המפתח היא: מי מאותם ילדים העוברים תקופה של חוסר שטף יהיה בעתיד דובר שוטף ומי יעבור מחוסר שטף לגמגום.

בספרות המקצועית ניתן למצוא תיאוריות רבות שונות זו מזו במהותן, מחקרים רבים שאינם תומכים זה בזה ואינם מצביעים על יחסי סיבה ותוצאה בגמגום. נמצאו קורלציות בין אלמנטים מסוימים, אך גם הן לא גבוהות ולא עקביות.

ויכוח עתיק יומין קיים בין חוקרים ומטפלים השייכים לאסכולות שונות. בקצה אחד של הרצף נמצאים המאמינים בנטייה מולדת, לעיתים תורשתית ובקצה השני של הרצף נמצאים המאמינים כי גורמים רגשיים הנוצרים במערכת היחסים המשפחתית הם אלו האחראים למעבר מחוסר שטף לגמגום.

תומכי הגישה הפיזיולוגית ידגישו מחקרים המצביעים על מתח שרירים מוגבר אצל מגמגמים, בעיות תזמון בין נשימה ודיבור ובין המערכת הנאורולוגית והשרירית ואילו תומכי הגישה הפסיכולוגית, יציגו מחקרים המצביעים על השפעות מתח, חרדה, כעס, מצבים רגשיים, מצבים משתנים ודיבור עם גורמי סמכות, על הגמגום .

בין לבין נמצאים רוב החוקרים והמטפלים המאמינים בשילוב של פרהדיספוזיציה עם משתנים רגשיים וסביבתיים.  

 

גישות טיפוליות

התפיסה התיאורטית, היא זאת שמכתיבה את דרך הטיפול. אלו המתייחסים יותר לשורש הפיזיולוגי של הגמגום, יכוונו את הטיפול לשינוי אופן הפקת הקול, האטת קצב הדיבור, רכישת הרגלי דיבור ונשימה אחרים, דגש על התחלת דיבור רכה או מוארכת ועוד אסטרטגיות המיועדות לשבירת התניות קימות. מן הסתם, אלו המתייחסים יותר לגורמים הסביבתיים והרגשיים המעוררים את הגמגום, יכוונו את הטיפול להפחתת גורמי לחץ, מתח וחרדה , הורדת רמת צפיות ופרפקציוניזם, עם דגש על יחסי הורה-ילד והדרכת הורים.

 

הגישה שלי לטיפול גמגום

כאשת מקצוע החובשת את 2 הכובעים: של קלינאית תקשורת ופסיכולוגית קלינית, נראה לי כי עבודה טכנית המתמקדת באופן הפקת הדיבור,עלולה לעיתים ליצר עיסוק אינטנסיבי, מכביד ומשתק עוד יותר ב"איך אני מדבר" לעומת "מה אני אומר". גם אם נלמד דפוס דיבור חדש, לעיתים קרובות קשה ליישמו מחוץ לחדר הטיפול בדיבור ספונטני. העובדה שמגמגם יכול לדבר בסיטואציה מסוימת או בתקופות מסוימות דיבור שוטף, מעידה על כך שלא דרך הפקת הדיבור היא המרכזית לטיפול. יוצאים מן הכלל הם המגמגמים הקשים הזקוקים לאמצעי שישחרר אותם מבלוקים חזקים, או מי שאינם פתוחים לעבודה רגשית.

מנסיוני, בעבודה עם אנשים שסובלים מגמגום, נוכחתי שוב ושוב כי תשומת לב ומיקוד באלמנטים רגשיים וסביבתיים, משיגים את ההקלה המשמעותית ביותר. הרבה מהמגמגמים בהם טיפלתי, הגיעו אלי לאחר שהשיטות הטכניות אותן למדו וידעו , לא עזרו להם. חשוב לזכור כי לגמגום עצמו יש השלכות רגשיות על המגמגם, משפחתו וסביבתו.

 

"נאום המלך" – הסרט

מי שצפה בסרט עטור הפרסים, יכול היה לראות את אשתו של המלך המיועד, מנסה למצוא לו מטפל שיפטור אותו מהגמגום. כל המטפלים המדופלמים הקודמים, התייחסו לבעיה הטכנית של המלך ונכשלו. ליונל לוג, שאינו מטפל מדופלם, אך הוא אוהב אדם אמיתי ובעל רגישות נדירה, מבין שעליו להתייחס לאדם שמולו כמכלול.

 המלך המיועד ואשתו מתעקשים לטפל בצד הטכני-מכאני של הדיבור ולא בנפש. המטפל נענה לרצונם, עושה עם המטופל הרפיות של הלסת ושל הגוף וגם תרגילי דיבור ונשימות, אך רק כאמצעי להגיע לליבו ולאמונו של המטופל ואשתו.

המטפל מלמד אותו לקלל בדמיון, לבטא  ולהחצין את כעסיו ואכן המלך המיועד-ג'ורג' מוציא את כעסיו על המטפל (כעסים שלא היה יכול לבטא כלפי אביו). הוא מטיח במטפל שמציג עצמו כדוקטור למרות שאין לו כלל תעודה  ומאשים אותו שרצה ללכוד מטופל-כוכב. המטפל סופג את הכעסים, לא מתייאש מן ההתנגדויות והתוקפנות הרבה וממשיך לטפל בו בחום במסירות ובביטחון שהוא יכול לעזור לו.

לאחר כמה חודשי טיפול מאוד לא קונוונציונאלי, כשג'ורג' צועק על המטפל, רותח מזעם, המטפל עונה לו בחזרה: "למה שאבזבז את זמני בלהקשיב לך?",  "כי יש לי קול" אומר המלך ומבין שהטיפול הצליח.

בעיני זהו סוד הטיפול בגמגום, להשיב לילד/לאדם את הקול הפנימי, האישי, הבוטח, המאמין בעצמו, הקול הייחודי של עצמו.

לינק לראיון עם זיוה מעיין בנושא גימגום:

https://www.youtube.com/watch?v=ikW4DTJ8tc8